גזר דין בתיק ת"פ 342/04

1.       מסע עונשין ונקמה, אליו יצאו בני חבורת צעירים בבית-שמש, כשהם מזויינים בסכינים ומברגים, לפגוע בבני חבורה יריבה בשל פגיעה בכבודם בתקרית קודמת, נסתיים בתוצאה טראגית, עת קופד פתיל חייו של המנוח אלכסנדר קוזוקין ז"ל (להלן - המנוח), אשר היה בן עשרים ואחת במותו.

על כך נותנים כיום הנאשמים את הדין, זאת בעקבות הרשעתם בהכרעת-דין מיום 23.5.05, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, בעבירות - הריגה, גרימת חבלה בכוונה מחמירה ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 298, 329(א)(1)  ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

          ברקע לאירועים הנדונים ניצב סכסוך בין שתי חבורות של צעירים בבית-שמש - שתחילתו במחלוקת כספית, על סכום של מה-בכך, בעקבות מכירת מכשיר אלקטרוני מסוג סוני "פלייסטיישן", והמרת העסקה במכשירי כושר בלתי שמישים, ואשר המשכו גלש לשתי תגרות אלימות. הסכסוך התדרדר ביום 27.2.04 בשעות הערב למסע עונשין ונקמה, שבמהלכו תקפו בני חבורה אחת שלושה מיריביהם, בין-השאר באמצעות סכינים ומברגים. לדאבון הלב, כתוצאה מהתקיפה האלימה נקטפו חיי המנוח באבם.

2.       נסיבות ביצוע העבירות תוארו בהרחבה בהכרעת-הדין, ולהלן עיקר הדברים.

          ביום 27.2.04 בשעות הערב, נודע לנאשמים ולארבעת חבריהם - שלומי יוסף, אריק יוסף, שלומי אזולאי ויוסף קוזוקין (להלן - האחרים), כי שלושה מבין החבורה היריבה - שמעון זרביאלוב, אלכסנדר דרבצ'וב והמנוח - שוהים בדירת-חדר במבנה חד-קומתי ברחוב עמק-הזיתים 28 בבית-שמש (להלן - הדירה). הנאשמים וארבעת חבריהם, קשרו קשר להגיע לדירה, לתקוף את שלושת יושביה ולהסב להם חבלות חמורות, זאת בנקמה על הפגיעה בגופם ובכבודם של חלק מהם בתקרית אלימה קודמת. הם התכנסו בקרבת הדירה, ונערכו לביצוע התקיפה כשהם מודעים לכך שמרביתם נושאים בידיהם סכינים ומברגים. בשלב ההיערכות, החזיק הנאשם 1 בידו סכין והנחה את חבריו - שנשאו סכינים ומברגים - לדקור את יריביהם רק בפלג גופם התחתון. הנאשם 2 - שלא נשא בידו נשק-קר - אמר לחבריו בשלב ההיערכות לקראת הפריצה לדירה, כי בכוונתו לתקוף בידיו בלבד, אך היה מודע לכך שהללו אחזו בסכינים ובמברגים לתכלית התקיפה. הנאשמים וארבעת חבריהם פרצו בכוח לתוך הדירה, כשהם אוחזים בידיהם סכינים ומברגים. הם הסתערו על שלושת יושבי הבית המופתעים, הכו אותם נמרצות, דקרו אותם בירכיהם, ונמלטו בתכוף מהמקום כשהם מותירים את הנפגעים מדממים מפצעיהם.

במהלך התקיפה נפגע המנוח ממספר דקירות בירכו הימנית, אשר אחת מהן, שחדרה לעומק של 9 ס"מ לאיזור המפשעה, הייתה קטלנית. היא פגעה בוריד הירך והסבה דימום ניכר שגרם למותו, על-אף מאמצי הצוותים הרפואיים להציל את חייו. זרביאלוב ודרבצ'וב, שנדקרו אף הם בירכיהם, הובהלו לבית-חולים ונזקקו לטיפול רפואי שכלל את תפירת החתכים וחבישתם.

בתכוף לאחר התקיפה, ברחו הנאשמים והאחרים מהזירה ברכב, ונסעו לרמלה. במנוסתם השליכו את מכנסיו המגואלות בדם של אריק יוסף ליד מושב תעוז, ותיאמו ביניהם גרסה כוזבת שתרחיק אותם מהזירה. בהגיעם לרמלה פנו הנאשמים לדירתה של הגב' פאני אבנעים, תיאמו עמה גרסת אליבי בדויה, ובהמשך ניקו את הרכב מכתמי הדם של אריק יוסף, שנחתך באצבעו במהלך האירוע.

3.       במהלך שמיעת הראיות לא חלקו הנאשמים על התרחשותה של התקיפה האלימה, אך טענו שלא היו מעורבים בה ולא נטלו בה חלק.  השניים טענו, כי נכחו אמנם בקרבת הדירה, אך לא היו בחבורת התוקפים, לא נכנסו לתוך הדירה וממילא לא תקפו את המנוח או מי מחבריו. גרסתם נדחתה בהכרעת-הדין, שבה נקבע, כאמור, כי הם היו שותפים לתקיפה על כל שלביה, החל מקשירת הקשר, המשך בהיערכות וכלה בביצוע האלים.

4.       ארבעת המעורבים הנוספים - שלומי יוסף, אריק יוסף, שלומי אזולאי ויוסי קוזוקין - אשר משפטם התנהל בתיק נפרד מחמת הצורך להעיד שלושה מהם כעדי תביעה בתיק זה, הורשעו בעבירות הנדונות בת"פ 341/04 (על-ידי כב' השופט ע' חבש), ונידונו לאחרונה למאסרים ממושכים: שלושת הראשונים - לשתים-עשרה שנות מאסר בפועל, והאחרון - צעיר בן תשע-עשרה נעדר הרשעות קודמות - לעשר שנות מאסר.     

5.       הנאשם 1, נמרוד אביכזר, הנו רווק בן עשרים ושתיים, המתגורר בבית-שמש. על נסיבותיו האישיות נמצאנו למדים מעדות אמו בפרשת גזר-הדין, מתסקיר שירות המבחן שהוגש לפני כחצי שנה בתיק אחר שהתנהל נגדו ומדבריו האחרונים לעניין העונש. הנאשם בן להורים גרושים, שגדל עם שני אחיו בבית אמו בתנאי מצוקה כלכלית. הוא למד עד כיתה י"ב, אך במהלך לימודיו התחבר לחברת שוליים, וכתוצאה מכך התדרדר לשימוש בסמים ולעבריינות.

למרות גילו הצעיר, צבר הנאשם 1 לחובתו עבר פלילי מכביד מאז היותו נער בן חמש-עשרה, בכעשרים עבירות אלימות, רכוש וסמים, שעליהן נתן את הדין בשבעה משפטים (ת/50 - ת/52). הוא נידון עד היום למספר מאסרים בפועל, כדלהלן: ביום 28.6.01 נגזר דינו בת"פ 1103/00 בבית-משפט השלום לנוער לששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בגין סחר בסמים והחזקת סמים; ביום 30.4.02 נידון בת"פ 5156/01 בבית-משפט השלום לשלושה-עשר חודשי מאסר בפועל, בשל עבירת סמים ועבירת הפרת הוראה חוקית; ביום 15.6.03 נשפט בת"פ 1923/03 בבית-משפט השלום לשבעה חודשי מאסר בפועל בעטייה של הרשעה בעבירות התפרצות לבניין והחזקת סכין; ביום 26.8.04 הוטל עליו  בת"פ 1085/01 בבית-משפט זה (ת/51) עונש של שנה וחצי מאסר בפועל, בעקבות הרשעתו בעבירת שוד בנסיבות מחמירות ובעבירת ניסיון לביצוע שוד בנסיבות מחמירות, שנעברו בחודש אפריל 2001; וביום 16.1.05 הושת עליו בת"פ 2404/04 בבית-משפט השלום בירושלים (ת/52) מאסר בפועל למשך שלושים ושניים חודשים (מתוכם 26 חודשים במצטבר למאסר שנגזר עליו בת"פ 1085/01), זאת מחמת הרשעתו בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן ובעבירת תיווך בסם מסוכן, שנעברו לפני ביצוע העבירות בתיק דנן.

          שירות המבחן התרשם, בתסקירו שהוגש בת"פ 2404/04, כי התדרדרותו של הנאשם 1 למעגל העברינות נבעה מהתחברותו לחברת שוליים, אישיותו האימפולסיבית וקשייו בהצבת גבולות. בדבריו האחרונים לעניין העונש, הביע הנאשם 1 צער על אבדן החיים וחרטה על נוכחותו המיותרת באירוע, וציין כי הוא וחבריו לא ציפו שהאירוע יסתיים בפגיעה קשה או במוות.

6.       הנאשם 2 הנו בן עשרים ושמונה, גרוש ואב לשניים. הוריו התגרשו עת היה ילד רך בשנים, ומאז נותק כל קשר בינו לבין אביו. עם נישואיה של אמו, עת היה כבן שלוש-עשרה, והעתקת מגוריה למושב, עבר הנאשם 2 להתגורר עם אחיו בבית סבתו בבית-שמש. הוא למד בפנימייה דתית בירושלים כשנה, ונשר מהלימודים לאחר עשר שנות לימוד. מאז עבד בחברה לעבודות בנייה שבבעלות בני משפחתו. בגיל עשרים וחמש נישא לחברתו מזה שנים, אך הם התגרשו לאחר כשנתיים, בסמוך להולדת בנם השני. בשנים האחרונות שימש כמנהל עבודה בחברת קידוחים שבבעלות דודו. על-פי עדותו השתמש בסמים קלים מגיל חמש-עשרה, אך עלה בידו להיגמל באופן עצמאי משימוש זה לפני כחמש שנים. לחובתו שתי הרשעות קודמות: האחת - משנת 1998 בת"פ 4508/96 בבית-משפט השלום בבית-שמש, בגין מספר עבירות רכוש שבוצעו לפני כעשר שנים ואשר בעטיין נידון למאסר מותנה; והשניה - מחודש דצמבר 2002 בת"פ 1955/00 בית-משפט השלום בירושלים, שבה נגזר דינו לששה חודשי מאסר בפועל, לריצוי של ממש, בגין  תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים. ההרשעה האחרונה עניינה מעשה תקיפה חמור, שבמהלכו חברו הנאשם 2 ושנים מחבריו לתקוף  את המתלונן, היכוהו באמצעות מוטות ברזל ומתקן כביסה מברזל, ופצעו אותו בבטנו, זאת שעות ספורות לאחר שהנאשם השמיע איומים כי ידקור אותו (ת/ 54). בדבריו לעניין העונש, הביע הנאשם 2 צער וחרטה על שאירע, ואת כאבו על מותו של המנוח שעמו עבד בעבר והיה ביחסי ידידות.

7.       בא-כוחה המלומד של המאשימה, עו"ד הדיה, עתר להטלת עונשי מאסר ממושכים על שני הנאשמים, זאת נוכח התוצאה הקשה של קיפוח חיי אדם, הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות והצורך במסר מרתיע כנגד האלימות הגואה בחברה הגובה חיי אדם.

8.       סניגורו המלומד של הנאשם 1, עו"ד המבורגר, ציין, כי מרשו לא היה צד לסכסוך שנתגלע בין החבורות היריבות, לא חבר מראש לתקיפה והסתבך בעבירות הנדונות עקב אישיותו האימפולסיבית ונטייתו להתערב בענייניהם של אחרים. הוא טען, כי הנאשם 1 לא היה ממנהיגי החבורה התוקפת, ואף לא היה מי שיזם את התקיפה, ועל כן יש להענישו כמי שחבר באופן ספונטני לחבריו, במסגרת האחריות הסולידרית של התוקפים. עוד טען הסניגור, כי הנחיותיו של הנאשם 1 לחבריו - כי אם ייעשה שימוש בסכינים יש לכוונם לרגליים - אף אם היו שגויות, נועדו למעשה למנוע תוצאה קטלנית, וכי נקודת המוצא בענישתו הנה, אפוא, קטילת חיים שנגרמה מתוך פזיזות.

9.       בא-כוחו המלומד של הנאשם 2, עו"ד יוחאי, טען כי מרשו אמנם אחראי לתוצאות התקיפה מכוח דיני השותפות, כמבצע בצוותא של התקיפה, ואולם חלקו היה מינורי יותר מזה של יתר חבריו, שכן צורף לחבורת התוקפים בסמוך לתקרית, ובשונה מחבריו לא נשא עמו נשק קר, ואף הבהיר להם כי יתקוף רק באמצעות ידיו. עוד טען, כי הנאשם 2 היה ביחסי ידידות עם המנוח ובתקיפה הנדונה לא תקף אותו אלא את דרבצ'וב בלבד, וכי בתקיפה הקודמת בין החבורות פעל כמגשר ומפשר בין הנצים. על-כן, סובר הוא, כי החלק שנטל מרשו באירועים - הן בתקרית הנדונה והן בזו שקדמה לה - אינו מצביע על מסוכנות לציבור, וניתן לנקוט בעניינו בענישה מתונה יחסית. 

10.     נקודת המוצא בענישה היא אבדן חיים כתוצאה ממעשה אלימות. על העונש ליתן ביטוי ראוי לערך המקודש של חיי אדם, שקופדו בתקיפה ברוטאלית תוך שימוש בנשק קר, ושיקולי גמול והוקעת המעשה הנפשע, מחייבים על-כן, כשלעצמם, הטלת מאסר ממושך. על העונש להוות אף מסר הרתעתי אפקטיבי לנאשמים ולעבריינים בכוח, להוקעת האלימות שפשתה במקומותינו הגובה פגיעות בגוף ובנפש, ובעיקר זו שבה נעשה שימוש קל ונמהר בסכינים ובנשק-קר במהלך תגרות. על-רקע גלי האלימות הגואים בחברה בשנים האחרונות, ובין השאר הקלות הבלתי נסבלת של שימוש בסכינים ובנשק-קר לפתרון סכסוכים, שומה על בתי-המשפט  לתרום להדברת הנגע של "תת-תרבות הסכין", שגובה קרבנות פעם אחר פעם, בתקריות אלימות, בין יזומות ובין אקראיות. תרומה שכזו חייבת לבוא בתגובה עונשית כואבת וקשה, של הטלת מאסרים לתקופה ממושכת ומשמעותית, שתיתן קדימות ועדיפות לשיקולי הגמול, ההרתעה וההגנה על ערך החיים ושלמות הגוף, על-פני נסיבותיו האישיות של העבריין.

11.     על הצורך להשית ענישה מחמירה, לשם מיגור מעשי אלימות בנשק-קר הגורמים לקטילת חיים, עמד בית-המשפט העליון, בשורה ארוכה של פסקי-דין.

          בע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, ציין בית-המשפט, באשר לרמת הענישה הנדרשת במקרים הנדונים כדלהלן:

"רבו העבריינים, נגע האלימות פשה בביתנו וברחובותינו. הסכין נשלפת ודוקרת בשל מחלוקת של מה בכך, ואף בשל התלהטות יצרים רגעית שלא קדם לה ריב כלשהו. העבירה של שפיכות דמים - שהיא משבע מצוות בני נח ומשלושת העבירות שעליהן 'יהרג ולא יעבור' - הייתה כמעט לדבר יום ביומו... כאשר זה המצב אין אנו פטורים עוד מלהתוות קווים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט בגישה המחמירה, לאמור בגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא, שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה..."